נהגו הספרדים ובני עדות המזרח, להשכים לבית הכנסת בכל יום לומר סליחות ותחנונים, מיום ראש חודש אלול, עד יום הכיפורים, שבו ירד משה רבינו מן ההר והביא לוחות שניות. ובליל ראש חודש עצמו אין לומר סליחות. על כן בשנה זו, (תש"ע), שחל ראש חודש אלול בימים שלישי ורביעי, יחלו באמירת הסליחות רק מליל חמישי, שהוא מוצאי יום רביעי בלילה, אחר חצות הלילה. ומימים ימימה היו נוהגים כולם, לקום באשמורת הבוקר ממש לצורך אמירת הסליחות, והיו עולים ומתעלים בימי חודש אלול, ומתעוררים לשוב בתשובה שלימה על כל מעשיהם, עד לימי ראש השנה ויום הכפורים, שאז היו מגיעים כולם למעלה רוחנית נכבדה, מתוך תפילה ותשובה.
ועדות האשכנזים לא נהגו לומר סליחות מראש חודש אלול, אבל נהגו לתקוע בשופר בכל יום מימים אלו אחר תפילת שחרית, כדי להזהיר את ישראל שיעשו תשובה, שנאמר (עמוס ג.) "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו". גם נהגו כן כדי לערבב את השטן, ויש מקומות שתוקעין גם כן בתפילת ערבית.ומנהג האשכנזים להתחיל לומר סליחות מליל ראשון שלפני ראש השנה, ואם חל ראש השנה ביום שני או ביום שלישי, מתחילים לומר סליחות מליל יום ראשון שבוע שלפניו. ולכן בשנת תשס"ח, לפני כשנתיים, שיום טוב ראשון של ראש השנה (שנת תשס"ט) חל ביום שלישי, החלו האשכנזים באמירת הסליחות בליל יום ראשון (כלומר, במוצאי שבת), כ"א אלול, שהוא תשעה ימים קודם ראש השנה. אבל השנה (תש"ע) שיום ראש השנה שנת תשע"א יחול בעזרת ה' ביום חמישי, יחלו האשכנזים באמרית הסליחות רק בתחילת השבוע של ערב ראש השנה, כלומר, החל ממוצאי שבת פרשת נצבים וילך אחר חצות הלילה.