ראשיתה של תקופת האחרונים מקבילה פחות או יותר לזמן שיצאו לאור ה"שולחן ערוך" וההגהות לספר זה מאת ר' משה איסרלש (הרמ"א) במאה ה-16. תקופה זו נמשכת עד לימינו אנו. בדרך כלל קיבלו האחרונים את סמכותם של הראשונים. הספרות של תקופה זו נחלקת לשלושה סוגים עיקריים: 1. פרשנות לתלמוד: בתחום זה עסקו האחרונים בעיקר בפירוש לתלמוד, תוך כדי עיון וחקירה בפירושיהם של הראשונים. 2. שאלות ותשובות: בתשובותיהם חיפשו האחרונים ביסוס לפסקיהם בדברי הראשונים. 3. "נושאי כלים": זהו כינוי לפירושים ולהערות שכתבו האחרונים על ספרי ההלכה הגדולים שנתחברו על ידי הראשונים כמו "ספר הלכות" של הרי"ף, "משנה תורה" של הרמב"ם, ה"שולחן ערוך" וכד'.

להרחבה לחץ כאן

"ראשונים" הוא כינוי לחכמי ישראל שפעלו לאחר תקופת הגאונים, במשך כ-500 שנה. התקופה החלה עם שקיעתן של ישיבות בבל והקמתם של מרכזי תורה בפזורה היהודית (צרפת, ספרד, צפון אפריקה ועוד), והסתיימה בדור שלפני גירוש ספרד (ממחצית המאה ה-11 ועד לתחילת המאה ה-16). לאחר תקופה זו נהוג לכנות את החכמים בתואר "אחרונים". המשמעות העיקרית של חלוקה זו היא שהאחרונים קיבלו את סמכותם של הראשונים ולרוב נמנעו מלחלוק עליהם.

להרחבה לחץ כאן

שמה של תקופה זו נגזר מן התואר "גאון" שנשאו ראשי הישיבות בסורא ובפומבדיתא, תואר שככל הנראה נתקצר מ"ראש ישיבת גאון יעקב". תקופה זו נמשכה מסוף תקופת הסבוראים (המאה-6 או אמצע המאה-7) ועד לפטירתו של רב האי גאון (1038 לספירה), והיא חופפת את ימי הכיבוש המוסלמי.

להרחבה לחץ כאן

"סבוראים" הוא כינוי לחכמי בבל שפעלו אחרי חתימת התלמוד הבבלי (סוף המאה ה-5). קיימת מחלוקת לגבי אורכה של תקופה זו. לדעתם של בעל "סדר תנאים ואמוראים" ורב שרירא גאון (וכן גרץ וויס), הייתה תקופת הסבוראים קצרה, ונסתיימה בשנת 540 לספירה, עם מותם של רב עינא, ראש ישיבת סורא, ורב סימונא, ראש ישיבת פומבדיתא. לעומתם סובר ר' אברהם אבן דאוד, בעל ספר הקבלה, שתקופה זו נמשכה עד לאחר המחצית השנייה של המאה השביעית, עם פטירתו של רב ששנא, ראש ישיבת סורא. על פועלם של הסבוראים כותב רב שרירא גאון באיגרתו: "אף שהוראה לא הייתה (שהרי 'רבינא ורב אשי סוף הוראה'), היו פירושים וסברות קרובים להוראה, ונקראו רבותינו אלו רבנן סבוראי, וכל מה שהיה תלוי ועומד, פירשוהו" (תרגום). אכן לא יצירה וחידוש אפיינו את פעולתם של הסבוראים, אלא ביאור והשלמה לדברי האמוראים.

להרחבה לחץ כאן

"אמוראים" הוא כינוים של חכמי ישראל שפעלו בא"י ובבבל למן חתימת המשנה (200 לספירה) ועד חתימת התלמודים, התלמוד הירושלמי בסוף המאה ה-4 והתלמוד הבבלי בסוף המאה ה-5. חלוקים ביניהם החוקרים כמה אמוראים היו: יש המפליגים (היימן וגוטמן) עד כ-3400, אחרים (ספראי וגולדברג) מונים כ-200, ויש (אלבק) הממעטים עד כדי 773. אמוראי ארץ ישראל נקראים בתואר "רבי", ואמוראי בבל בתואר "רב". נוהגים למנות חמישה דורות של אמוראים בא"י ושבעה דורות בבבל דורות (ראה לוח כרונולוגי המובא בהמשך).

להרחבה לחץ כאן

"תנאים" הוא כינוי לחכמים שפעלו בתקופה שראשיתה בתלמידי הלל ושמאי ושנמשכה כ-200 שנה, עד לימיו של רבי יהודה הנשיא. התנאים היו מורי הוראה, פירשו את ההלכה ואף תיקנו תקנות. הם לימדו את העם תורה, עודדו את רוחו והטיפו לענייני מוסר ולשמירת המצוות. עדויות לדרשות אלו נשארו בספרי האגדה השונים. התנאים אספו את המסורות ההלכתיות והאגדתיות של הדורות שקדמו להם, הוסיפו את חידושיהם, וריכזו את החומר ההלכתי והאגדתי הרב בשתי צורות ספרותיות עיקריות: מדרש ומשנה.

להרחבה לחץ כאן

מוסד הסנהדרין (71 חכמים) ירש את מקומה של הכנסת הגדולה. בראש הסנהדרין עמדו שני חכמים - "זוג" - האחד שימש כנשיא, והשני שימש כאב בית דין. המשנה במסכת אבות פ"א מונה חמישה זוגות שפעלו לאורך כ-250 שנה (ראה לוח כרונולוגי המובא בהמשך). הלל ושמאי היו אחרוני הזוגות, ואחריהם החלה תקופת התנאים.